סיפור סיפורי מין הוא אמנות עתיקה, עם סיפורים על פעולות מפורשות ומטלטלות שקדמו לשפה הכתובה. לעתים קרובות, הסיפורים לובשים צורה של אלגוריה או מטאפורה, אך בבסיסו, הנרטיב הוא כרוניקה של התנהגות מינית אנושית. סיפור הסקס, שנכתב במטרה לשמח ולזעזע את הקהל שלו, הוא בעל היסטוריה ארוכה ומגוונת.
משחר העת העתיקה יש עדויות לארוטיקה ולסיפור המיני. כתבים ארוטיים הופיעו בשברי כלי חרס קטנים בני מאות שנים שהתגלו ביוון היבשתית המתארים את התענוגות של תנוחות מיניות שונות. גרסאות כתובות של סיפורי מין נמצאו גם בקרב המצרים הקדמונים, היוונים והרומאים בצורה של מיתוסים וסיפורי עם. בעוד שהסיפורים שירתו מטרה כפולה – לחנך ולבדר – במהותם הם חלקו נושא משותף אחד: הסקרנות הטבעית של גבר ואישה זה לגופו של זה וכל התחושות והקשרים הרגשיים הנלווים אליו.
במהלך ימי הביניים, לסיפורי סקס היה טון גס מובהק. הרבה ארוטיקה נכתבה בלטינית ה"מושחתת" כביכול של אותה תקופה, והרבה ממנה עדיין קיימת עד עצם היום הזה. הסיפורים סבבו לעתים קרובות סביב מערכות יחסים רומנטיות ושערורייתיות, עם דגש על הנועז והאסור. תיאורים בדיוניים של כיבושים מיניים שימשו כסוג של חינוך מיני, שכן היה מעט מידע זמין בנושא.
במאה ה-17, סופרים רבים של סיפורי מין בחרו לנקוט גישה מדודה יותר לעבודתם, לעתים קרובות תוך שימוש בגרסאות מרומזות בעדינות של סיפוריהם המפורשים. תקופה זו ראתה גם תחייה מחודשת של סיפור הסקס הבריטי המטופש, עם יצירות כמו פאני היל הידועה לשמצה של ג'ון קלילנד ושירו של הרוזן מרוצ'סטר "The Impertinence". מגמה זו נמשכה גם במאה ה-18, עם יצירות כמו "La Métamorphose obsexionnelle ou le Roman noire des Passions" של פייר-אמברוז בוקאז', ששילבו רומנטיקה ותוכן מיני מפורש.
בתקופה הוויקטוריאנית חל שינוי מובהק בטון של סיפור הסקס. אף על פי שזנות ופעילויות זועפות אחרות בדרך כלל בהחלט לא היו חסרות תקדים בקרב המעמדות הגבוהים, רוב הסופרים של התקופה בחרו בגישה רכה ורומנטית יותר לז'אנר. רומנים פופולריים כמו Tess of the D'Urbervilles של תומאס הארדי ועבודתו של HG Wells התרחקו מתוכן מפורש כדי להתמקד ברגשות וברגשות המעורבים במין.
https://celebrity-escorts.com/
במאה ה-20 חלה התפתחות נוספת בז'אנר סיפור המין. סופרים כמו אנאיס נין, הנרי מילר וד.ה. לורנס כתבו כולם יצירות מפורשות של סיפורת ארוטית. יצירותיהם של דור הביט ותרבות הנגד העניקו לז'אנר ערך זעזוע נוסף, ועד סוף המאה, סיפור הסקס הפך לחלק מהזרם המרכזי של התרבות הפופולרית.
כיום, ניתן למצוא את סיפור המין ברומנים, סרטים, סדרות טלוויזיה ואפילו משחקי וידאו. סופרים כמו צ'אק פלאניוק, ברט איסטון אליס ואירווין וולש התמודדו כולם עם סיפור המין בעבודתם, וכך גם קולנוענים כמו מל גיבסון, קוונטין טרנטינו ולארס פון טרייר. האינטרנט גם סיפק פלטפורמה לכותבים לחקור את כתביהם הנועזים יותר; פורומים, אתרים אישיים ורשתות חברתיות מספקים פורקן למי שרוצה להביע דמיונות מפורשים יותר בצורת סיפורים, בלוגים, עדכוני סטטוס ועוד.
ברור שסיפור הסקס כאן כדי להישאר. במובנים רבים, ניתן לראות בכך איתות של קבלה חברתית: שיש לנו כעת יותר ערוצים לדון, לבקר ולדון במיניות בפורום פתוח. מסיבה כלשהי, סיפור המין התמיד ואולי, אפילו יותר מאי פעם, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון המיני של התרבות המודרנית.
